אבי היה אלוהים ולא ידע. הוא נתן לי
את עשרת הדברות לא ברעם ולא בזעם, לא באש ולא בענן
אלא ברכות ובאהבה. והוסיף לטופים והוסיף מלים טובות,
והוסיף “אנא” והוסיף “בבקשה”. וזימר זכור ושמור
בניגון אחד והתחנן ובכה בשקט בין דיבר לדיבר,
לא תישא שם אלוהיך לשוא, לא תישא, לא לשוא,
אנא, אל תענה ברעך עד שקר. וחיבק אותי חזק ולחש באוזני,
לא תגנוב, לא תנאף, לא תרצח. ושם את כפות ידיו הפתוחות
על ראשי בברכת יום כיפור. כבד, אהב, למען יאריכון ימיך
על פני האדמה. וקול אבי לבן כמו שער ראשו.
אחר כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה
כמו ביום שבו מת בזרועותי ואמר: אני רוצה להוסיף
שניים לעשרת הדברות:
הדיבר האחד-עשר, “לא תשתנה”
והדיבר השניים-עשר, “השתנה, תשתנה”
כך אמר אבי ופנה ממני והלך
ונעלם במרחקיו המוזרים.
(יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח)
