סוציולוג גרמני מובהק, מאכּס וֶבֶּר, הבחין בין חברה או ציבור ובין חברותא או שותפות, או כפי שניסח הוא, בין הצטברות לציבור ובין התחברות לחברותא. ההצטברות מבוססת על אינטרסים משותפים ואילו ההתחברות על רגש משותף. ניסוח זה נראה לי שאינו שלם כל צורכו.
בדרך-כלל מפקפק אני בכל נסיון לבסס מציאות אוביקטיבית, הן להלכה והן למעשה, על רגשות; מציאות אוביקטיבית היא מציאות של הוָיה, ובכן הכרח הוא שתהא מיוסדת על טרימה שאינה נעוצה בנשמות בלבד, אלא מקיפה את כל העומדים בתוכה. לא די ברגש כדי להגדיר, חברותא מהי.
בני-אדם שמרי-נפשם על התנאים הקיימים הגיע עד לידי להיטות, ובלב כולם רגש עז של התקוממות על סדר-החברה הקיים, והם מתלכדים לאגודה מהפכנית, הרי אינם אלא מכנסים יחד את הלהט שבכולם, את רגשות המרי וההתקוממות שבכולם, אבל לחברותא עדיין לא נעשו בזה כל עיקר, אין זו אלא אגודה סתם. יכול שתיעשה ממנה חברותא, אבל בזה שכינסו את רגשותיהם של האישים המלוכדים עדיין לא קמה כל חברותא בין אישים אלה.
לדעתי אין להבחין בין איגוד של אינטרסים ובין איגוד של רגשות, אלא בין איגוד של אינטרסים ובין איגוד של חיים. איגוד של אינטרסים אני מכנה בשם חברה או ציבור, ואילו איגוד של חיים – בשם חברותא או שותפות.
אם בני-אדם סבורים שיוכלו להפיק את האינטרסים שלהם ביתר הצלחה על-ידי שהם מלכדים את חייהם, ולא פחות מאשר את חייהם – ואל נא תפרשו כאן את המלה “חיים” כמשהו שברגש, משהו שאינו נשמע אלא בשעת חגיגה, כי חיים משמעם חיי יום-יום, משמעם כל הימים, מדי יום ביומו, מדי שעה בשעתה, מצבים נעלים ונמוכים, תביעות-שמים ותביעות-ארץ, הכל, ולא פחות מזה, והוא הדבר שאני מתכוון לו במלים “חיים” ו”איגוד החיים” – ובכן, אם מלכדים בני-אדם את חייהם, אם רוצים הם לחיות בצוותא, ואם דבר זה אינו נשאר בחינת החלטה בלבד, אם איננו אך משהו שיצא מאת הרוח ונשאר ברוח, אלא אם הדבר הזה נופל באמת לתוך קרקע החיים, הרי אז מתהווה חברותא בין בני-האדם, חברותא כגורל וכיעוד.
חברותא היא איגוד של חיים, שהאנשים המשתייכים לו מחייבים אותו בכל מהותם ומאמתים אותו בכל מהותם, איגוד-חיים שחיים בו חיי-מהות, כלומר – לא בחלק של הוָיתנו בלבד, לא ברוח או ברגש בלבד, לא באילו דברים נעלים שבקרבנו, אלא חיים מחייבים ומאמתים בגוף ובנפש, בדברי-מעלה ובדברי-מטה, כל הקיום הזה כולו…
מרטין בובר (1878-1965), מתוך “נתיבות באוטופיה”
